כשמדברים על שנות השמונים, מדברים אמנם על מהפכה אלקטרונית שהפכה את התקשורת ליותר מהירה וזמינה, ואת יכולת הייצור ליותר עממית. בהקשר המוסיקלי, המהפכה הזאת אפשרה לחברות תקליטים עצמאיות ולסצנות מקומיות להתקיים, משום שכדי להוציא לאור מוסיקה אתה כבר לא חייב מתווכים בדמות חברות התקליטים הגדולות, ומספיקה לך הרשת החברתית שבנית לעצמך בכדי להזין את עצמה בחומרים מבלי להיות תלויה באינטרסים ובגחמות של קברניטי התעשיה.
אבל בהקשר הגרמני מדברים על היסטוריה רחוקה הרבה יותר. לאחר מלחמת העולם השניה, גרמניה הכבושה חולקה בין בעלות הברית שקבעו ביניהן אזורי שליטה. דרום-מזרח גרמניה הופקד בידי ארה"ב, דרום מערב בידי צרפת וצפון מערב בידי בריטניה. גם ברלין, כעיר מדינה המובלעת בשטח השליטה של ברה"מ, ששימשה בעבר כבירת גרמניה, חולקה לארבעה. בפועל, בשל היותה מובלעת ושטח כבוש, ברלין היתה מנותקת מההוויה המערב-גרמנית, כך שאילולא מאמצים מכוונים היה ניתן לראות בה כמי שהולכת ויורדת מגדולתה. כבירת גרמניה המערבית, שנוצרה מאיחוד שלושת איזורי השליטה "המערביים", נבחרה עיר שנמצאת במערב. בון זכתה בסופו של דבר בתואר, למרות שפרנקפורט כמושב המפקדה האמריקאית וכעיר-מדינה נחשבת בפני עצמה בעבר, היתה המועדפת. אילולא לחצים פוליטיים שכללו לא מעט שוחד ואמוציות, פרנקפורט היתה הופכת לבירה, אבל כדי לקבוע עובדה ולא לתת לפרנקפורט עליונות על פני ברלין למקרה של איחוד עתידי של גרמניה, היא הודרה. כבר בימים אלה התפתחה היריבות הסמויה בין שתי הערים על הבכורה.
גרמניה היתה נתונה בטראומה הן מבחינה מוראלית והן מבחינה כלכלית [1]. בעלות הברית הכינו תוכנית הבראה לאירופה עם דגש על שיקום גרמניה, כשמאחורי הקלעים נעשה כל מאמץ כדי לדכא את המורשת הנאצית ולהשריש את ערכי הדמוקרטיה (ולבער את הקומוניזם). במסגרת זו השתלטו בעלות הברית על כלי התקשורת, וקבעו הלכה למעשה מי ישדר, את מה ואיפה – וכך התחיל למעשה תהליך ארוך של "אמריקניזציה", לאו דווקא במובן של ארה"ב, אלא יותר של השרשת ערכים ואייקונים תרבותיים של אותן בעלות הברית במרחב הגרמני, שבמסגרת חיפוש הזהות או אם תרצו "חרושת התרבות", היה כר פורה לאימוץ אותה התרבות. האנגלית הפכה להיות לינגואה-פרנקה באיזורי השליטה המערביים (בין השאר מפני שהצרפתית הפסידה לה), ובחלק מהמקרים גרמניה הפכה להיות מרכז התרחשות רציני לפחות כמו במרכזים ה"מערביים" המבוססים בבריטניה, ארה"ב וצרפת – בין אם מדובר בג'אז, ברוקנ'רול, במוסיקה הפסיכדלית וכמובן ברוק המתקדם (או במהדורה הגרמנית שלו, הקראוט רוק).
האמריקניזציה התבטאה גם במישור הכלכלי, פרנקפורט הפכה למקום מושבו של הדויטשה בנק, ומאוחר יותר לבירה הפיננסית של גרמניה ואירופה הקונטיננטלית בכלל, ומאחר שבעולם העסקים האנגלית התבססה גם כן, הרי שגם מהבחינה הזאת ההשפעה האמריקאית היתה חזקה. וכך בעצם ההגיון מספר שאם ההתרחשות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית נמצאים בעיר הזו, ביחד עם העובדה שהנוכחות האמריקאית ממשיכה להתבסס בה, הרי שמתבקש שאם משהו יקרה, אז שם.
בשנות השבעים התבססה תרבות המועדונים, וב-1978 פרנקפורט ביקשה גם לעצמה "סטודיו 54" משלה שנפתח בדמות ה"דוריאן גריי". מינכן, שהיתה ה"בירה" השניה של איזור ההשפעה האמריקאי אמנם הפכה לבירת דיסקו (ע"ע ג'ורג'יו מורודר, סילבר קונקשן), אבל גם פרנקפורט. בין השאר פעלו שם להקות כגון בוני אם, ערבסק וסופר-מקס.
הצעד החשוב ביותר לכיוון הסאונד של פרנקפורט קרה ב-1983. סרטי ההיפ-הופ הראשונים שיצאו בארה"ב כגון "Beat Street" ו-"Wild Style" החלו להגיע לאירופה, והציתו את שגעון הברייקדאנס [2]. במקביל הם גם הביאו בפעם הראשונה אל המיינסטרים את המוסיקה האלקטרונית. כלומר, גם לפני כן עשו סינתפופ ואיטלו-דיסקו, אבל אם לפני כן הדברים האלה נחשבו "לבנים" ו"שוליים" (כלומר, צ'יזיים או אוונגארדיים), הרי שמעתה מוסיקת ריקודים "שחורה" נחשבה כאלקטרונית. אם מי שביקש לעשות מוסיקת ריקודים "שחורה" עשה עד אז דיסקו "חשמלי", הרי שמאותו הרגע הסינתיסייזר נכנס לאופנה.
חיש מהר המוסיקה גם מצאה בית חם בסצנת המועדונים של פרנקפורט. ב-1983 קם מועדון בשם "Funkadelic" שהפך למקום המועדף על החיילים האמריקאים ששירתו בבסיסים הסמוכים לפרנקפורט. הם, ובחלק מהמקרים גם התקליטנים שלהם שבאו במיוחד מארה"ב, כמו גם צוותי האירוח והברמנים, הפכו את המועדון הזה ודומיו לאמריקאים ממש. בברלין התפרסם מועדון נוסף בשם "La Belle" דווקא בנסיבות אחרות, ב-1986 עמדה לוב מאחורי פיגוע שכוון כנגד החיילים הללו, שבעקבותיו הפציץ הצבא האמריקאי את בנגזי – אך הוא ודומיו היוו את מרכז הסצנה החדשה, שכיום מכנים כ- G.I Disco. אוסף ברוח זו יצא לפני כמה שנים, מלווה בתערוכה שמציגה מעת לעת.
כאמור, פרנקפורט היתה אחד ממוקדי מהפכת ההיפ-הופ, וכמה מהשמות שניתן לציין בהקשר הזה כוללים את: DJ T, שמאוחר יותר הקים את מגזין ה- Groove, ובשנות האלפיים את הלייבל Get Physical – בשנות השמונים הוא היה רקדן ברייקדאנס מפורסם, ומאוחר יותר תקליטן היפ-הופ בולט (מאוחר יותר כמובן טכנו, והרבה. היה רזידנט במועדון Music Hall). כמו כן, Moses P., אמן הדגל הראשון של מונצינג ואנצילוטי, שהוציא בשנותיו הראשונות כמה להיטי היפ-הופ מוקדמים באנגלית, ובשנות התשעים עבר לעשות מוסיקה בגרמנית עם ההרכב שלו "Rödelheim Hartreim Projekt". את מוזס פי הפיק באותה התקופה ריקו ספארקס, שהיה בן לוויתם של מונצינג ואנצילוטי וכשהם חיפשו ראפר שיבצע בעבורם במקום הסמפלים שלא היה להם רשיון להשתמש בהם, הוא שידך להם חייל שפגש ונודע מאוחר יותר בשם הבמה Turbo B.
שם נוסף הוא אכים פולקר, הקים ב-1984 את חברת התקליטים הבולטת הראשונה של ה"סאונד אוף פרנקפורט", Westside Records, שנתנה את הבמה הראשונה ללהקות של Talla 2XLC ולההפקות הראשונות של מיכאל מונצינג. ב-1988 עמד מאחורי להיט שסימפל את פליטווד מק, Oh Well, ביחד עם פולקר ברבר שניגן וכתב בזמנו למילי ונילי – עוד הרכב עם צליל היפ-הופי. הנגיעה שלו לאופרה היתה בהפקה נוספת שלו לזמרת בשם דבורה ששון. את שתי האהבות – אופרה והיפ-הופ, הוא שילב ב-1996 בפרוייקט שנקרא Rapsody, ואירח אמנים רבי דרג כוורן ג'י, אל אל קול ג'יי, אקזיביט וכו'. קטע מפורסם ממנו היה הסינגל "Prince Igor".
טרנס טרנט ד'ארבי, שב-1984 עוד נקרא דארבי בלי הסימן, התחיל את דרכו באולפנים של פרנק פאריאן בהרכב אלקטרו-פאנק בשם The Touch. אחרי ההצלחה של אלבום הסולו שלו פאריאן הוציא את אלבומה היחיד של הלהקה מחדש תחת השם Early Works מן הסתם כדי לעשות עוד קצת ג'ובות. ד'ארבי שירת בבסיס סמוך לפרנקפורט בתחילת שנות השמונים, אבל בשלב כלשהוא נשר מהשירות. עד לאלבום הסולו שלו ב-1986, שהוציא לאחר שקיבל חוזה בבריטניה, היה שותף להפקות בפרנקפורט.
סידני יאנגבלאד, עוד חייל לשעבר שלאחר השחרור השתקע בגרמניה. בסוף שנות השמונים שיתף פעולה עם מפיק מקומי בשם קלאוס זונדל (ועוד אחד בשם מרכוס שטאב שלמרות שהוא בא מאותה עיר של מייק שטאב וחולק את אותו שם משפחה, הם כנראה לא קשורים. על אף שמתבלבלים ביניהם). זונדל עקר באותה התקופה לאיביזה וקבע שם את מקומו, כדי להפוך ב-1993 לאחד מחלוצי ז'אנר הניו אייג' האלקטרוני במקביל לדיפ-פורסט ולאניגמה, כשעמד מאחורי B-Tribe. מעניין לציין שמאחורי אניגמה עמד מפיק נוסף מפרנקפורט שהפיק בעבר, כמו זונדל, את להקת הסינתפופ Hubert Kah, הלא הוא מישל קרטו. זונדל ושטאב עמדו ב-1995 מאחורי הרכב ניו אייג' מפורסם נוסף, שהרים על נס את המוסיקה של האינדיאנים מאמריקה, Sacred Spirit.
ראפרים נוספים שהצליחו ביורודאנס והתחילו את דרכם כחיילים אמריקאים הם רבים, ובהם ניתן למנות חוץ מאת Turbo B, גם את טוני דוסון האריסון הידוע בשמו Captain Hollywood (שהחל את דרכו כרקדן הברייקדאנס הראשון להופיע בפריים טיים בגרמניה, הוא הופיע עם תלבושת של מלח). Jay Supreme מקאלצ'ר ביט, B.G The Prince Of Rap, ליין מקריי מלה בוש (עוד הרכב של פרנק פאריאן) וגם רוברט היינס שעשה בפועל את הראפ להרכב, וגם היה הראפר של Le Click, וכמובן הראפר Deskee, שהיה הראשון להוציא להיט היפ-האוס שמקורו מגרמניה ולהצליח במצעד האמריקאי – במקור בהפקה משותפת של היינץ פלבר, התקליטן שייסד את התוכנית Clubnight של טורסטן פנסלאו (ועמד גם מאחורי ההפקות הראשונות של B.G The Prince Of Rap), מפרנקפורט ושל ווסטבאם מברלין. Deskee היה מהריליסים הראשונים של לייבל שלם, לייבל-בת של חנות התקליטים Boy Records שהתמקד בהיפ-האוס ונקרא BlackOut.
רבים מהראפרים הללו הוציאו את הקטעים שלהם בחברת התקליטים Logic של מונצינג ואנצילוטי. החל מ-1988 (אז הוציא Moses P) ועד ל-1993, אז הוציאו Le Click ו- Real Mccoy. ואגב ההרכב הזה, O-Jay, המפיק-ראפר מאחורי ההרכב, נחשב גם הוא חלוץ היפ-הופ שהפיק ב-1987 את ההרכב Masterplan ועמד מאחורי מגזין ההיפ-הופ הגרמני הראשון Fresh Beat Magazine.
מונצינג ואנצילוטי השתעשעו ב-1989 במאש-אפים והפיקו קטע שסימפל את ג'וסלין בראון, הראפר Chill Rob G ומנטרוניקס, תחת השם The Power Jam. מאחר שלא היו להם הזכויות מחוץ לגרמניה להשתמש בסמפלים הללו הם היו צריכים להקליט מחדש את קטעי השירה והראפ, ובצר להם כאמור חיפשו ראפר וזמרת. ריקו ספארקס שידך להם את טורבו בי. צ'ילי רוב ג'י לא היה מרוצה מזה שהוא לא יכול להוציא את הסמפל שלו בארה"ב, אבל זה מה יש בתעשיית המוסיקה. מונצינג ואנצילוטי החליטו לעשות לעצמם רי-בראנדינג, ולקרוא לעצמם בשמות אנגלופוניים (הם לא האמינו שאמריקאים יאמינו שגרמנים עושים היפ-הופ), ואת שם ההרכב שינו למשהו שמתגלגל על הלשון טוב יותר. כך נולד ההרכב Snap! (על שם ציטוט בשיר, שהיה גם בשימוש באותה התקופה בכמה להיטי היפ-הופ, Oh Snap), שכבש את המצעדים בבריטניה (מקום 1), בארה"ב (מקום 2) ובעולם ונחשב שם בדיעבד לקטע המזוהה ביותר עם היורודאנס. (עוד על סנאפ ניתן לקרוא כאן)
